גם כאשר עבירת ההצתה כּוּונה לגרום נזק לרכוּש, בתי המשפט מתייחסים לעבירה זו בחומרה רבה. זאת, מאחר שלמְשׁלח האש אין יכולת שליטה עליה ועל הנזקים שביכולתה לחולל בדרכה – נזקים אשר עשויים להתבטא, לעיתים, בפגיעה בחיי אדם וּבמקרים אחרים, בנזקי רכוש כבדים. על עבירה זו נרחיב במאמר הבא.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע כי "המשלח אש בדבר לא לו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת דיירי הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו – מאסר עשרים שנים".

כאמור, עבירת ההצתה מקפלת בתוכה שני מצבים: האחד הצתה סתם, והשני והחמור יותר, הצתה מתוך כוונה לפגוע ברכוש של הציבור, או מתוך כוונה לפגוע בבני אדם.

רבות נכתב אודות חומרתה של עבירת ההצתה, שכן מנהגה של האש הוא להתפשט מבלי שתהא יכולת שליטה עליה, דבר שעלול לגרום לנזקים ברכוש ואף בגוף ובנפש, כפי שצוין "שראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות" (ע"פ 2599/07 קריין נ' מדינת ישראל, מיום 30.4.07). משמע, אף אם משלח האש מתכוון לגרום לנזק ממוקד בהקשר מסוים, עדיין חטאו גדול. החומרה היא בכך שלמען מטרה עבריינית מצוממת, נכון היה ליצור סיכון רחב היקף, לרכוש, לגוף ולנפש. זאת, אף אם לא חפץ לגרום לנזק כזה, או אפילו לסיכון כזה. לכן, לא בכדי קבע המחוקק עונש מרבי של 15 שנות מאסר בפועל בגין עבירת ההצתה, והבדילה היטב מהעבירה הרגילה של "גרימת נזק בזדון", נוכח הערכים המוגנים, הרחבים הרבה יותר, ואשר הועמדו בסכנה גדולה הרבה יותר.

הרשעה

לצורך הרשעה בביצוע עבירת הצתה, אין כל משמעות לתוצאה שנגרמה ממעשה ההצתה. על מנת לבסס הרשעת אדם בעבירה פלילית נדרשת התביעה להוכיח שהתמלאו בו יסוד נפשי – מחשבה או רצון ברמה מסויימת שמשתנה מעבירה לעבירה ויסוד עובדתי שבו כלולות העובדות שאותן על התביעה להוכיח.

על פי פסיקת בתי המשפט נהוג לומר כי עבירה זו מורכבת מיסוד עובדתי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם הצית בפועל נכס שאינו שלו, ומיסוד נפשי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי לנאשם הייתה מודעות למעשה האסור.

על התביעה להוכיח את התמלאות שני היסודות ברמה שמעבר לכל ספק סביר.

ענישה

עם זאת, לתוצאה שנגרמה מההצתה יש משקל ממשי לעניין העונש, שכן לבית המשפט שיקול דעת בקביעת העונש.

בתי משפט בישראל התייחסו לעבירות ההצתה לאורך השנים בצורה מחמירה, ברוח כוונת המחוקק. בתי המשפט יוצקים בגזר הדין מסר חד משמעי של תגמול והרתעה, הן כלפי הנאשם והן כלפי אחרים שכמותו.

באשר לכל מקרה, בית המשפט בוחן את נסיבות מעשה ההצתה, ולכך יש השפעה מכרעת על חומרת הדין. נראה, כי מידת המסוכנות של האירוע, מידת המודעות של המצית ביחס למסוכנות ולאפשרות הפגיעה הוודאית בחיי אדם בכל מקרה, חומרת התוצאה, עברו הפלילי של המצית, נסיבות העבירה והעיגון בפסיקה – הם הגורמים המשפיעים המרכזיים על חומרת הדין.

בעבירה זו, כבעבירות אחרות, בית המשפט לוקח בחשבון פעולות הכנה, מקצועיות בביצוע, קיומם של שותפים ועוד.

בית משפט העליון עמד לא אחת על חומרתה של עבירת ההצתה ועל הצורך להיאבק בה באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה, בהדגישו את פוטנציאל הנזק המשמעותי אשר טמון בעבירה זו ואת חוסר היכולת לשלוט בתוצאותיה או לצפותן. משיקולים אלה הוטעם בעבר כי הצתה, לא כל שכן כזו שהייתה עלולה להוביל לקיפוח חיי אדם, מחייבת השתת עונש מאסר בפועל. רף הענישה הנוהג בעבירות ההצתה אינו אחיד, והוא מהווה, כאמור, ביטוי לשקלול של תוצאות המעשה, פוטנציאל הסיכון לחיי אדם ולרכוש הגלום במעשה, התכנון המוקדם, ועברו הפלילי של מבצע העבירה.

"עבירת ההצתה הייתה המסוכנת ביותר, במובן הפשוט של הסכנה לחיים ולרכוש, הפוטנציאל ההרסני שבה… בשל הסכנה הרובצת לפתח בגינה, שראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות".

"…במקרה של הצתת רכוש הזולת ראוי ליתן משקל נכבד לאינטרס הציבורי באופן ששיקולי הרתעה יזכו למעמד של בכורה על פני השיקולים האישיים הנוגעים למבצעי העבירה…"

לסיכום,

התייחסות חמורה לעבירת ההצתה קיימת בשל הפוטנציאל הגבוה הנלווה אליה, לפגיעה בחיים וברכוש. ברוח כוונת המחוקק, בתי-המשפט בישראל מתייחסים לעבירת ההצתה בצורה מחמירה. יחד עם זאת, חומרת הדין ורף הענישה בפסיקות השונות אינם אחידים ותלויים מאוד בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בהתאם למידת המסוכנות שנתגלתה בו, לחומרת התוצאה, לרקע הפלילי של המעורבים ועוד.

בכל מקרה בו הואשמתם, נחשדתם ואף ביצעתם עבירת הצתה או שריפה, קלה או חמורה ככל שלא תהיה, חשוב יהיה לפני תחילת החקירה ואף לאחריה, לפנות לעורך דין פלילי, טרם פתיחת ההליכים המתנהלים נגדכם.

דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד פלילי בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי