בית משפט השלום בראשון לציון מקבל את עמדתו של עורך דין פלילי בנימין בן נתן ומזכה באופן מלא נאשמת מעבירות של הונאה וקשירת קשר לביצוע עוון
על פי כתב האישום כחודש עובר לביצוע העבירות, עבד מאיר יחד עם המתלונן (בעל כרטיס האשראי) בפינוי פסולת. בעת שהמתלונן ירד מהמשאית, פתח הנאשם את ארנקו והעתיק את פרטי כרטיס האשראי ואת מספר תעודת הזהות שלו.
על פי כתב האישום, הנאשמת ומאיר הכירו על רקע העסקתה של הנאשמת בחנות "טוטו דולי" בראשון לציון, מקום מאיר היה נוהג לפקוד מעת לעת. באחת הפעמים, הציע מאיר לנאשמת כי יבצע עבורה עסקאות בכרטיס אשראי והיא תשלם לו בעבור עסקאות אלו, במזומן. הנאשמת נענתה להצעתו.
הנאשמת ביצעה במסגרת זו 3 עסקאות שונות באופן הבא – הנאשמת התקשרה בטלפון ורכשה פריטים מבעלי עסקים אותם הכירה או גורמים להם היתה חייבת כסף. כאשר במעמד החיוב הייתה יוצרת קשר עם מאיר על מנת שיעביר את פרטי כרטיס האשראי לבית העסק.
בשל כך, יוחס לנאשמת בכתב האישום הונאה בכרטיס חיוב בצוותא וקשירת קשר לביצוע עוון.
הנאשמת, באמצעות בא כוחה, עו"ד פלילי בנימין בן נתן, לא כפרה כי ביצעה את העסקאות, אך טענה כי נפלה קורבן להונאה מצדו של הנאשם. כמו כן, טענה כי כלל לא ידעה שנאשם עשה שימוש בכרטיס שאינו שלו וכי התחזה בשם אחר לפני בעלי העסקים.
התיק הגיע לפתחו של בית משפט השלום בראשון לציון והתנהלו הוכחות. בפסק הדין שניתן ביום 12.05.19 על ידי כבוד השופטת הבכירה שירלי דקל נווה, נקבע כי לא עלה בידיה של המאשימה להניח את התשתית הראייתית הנדרשת בדין הפלילי לקיומה של מחשבה פלילית לפיה הנאשמת התכוונה להונות את בעלי העסקים בעסקאות נושא כתב האישום וקשרה קשר עם הנאשם לשם כך.
לאור עדויותיהם של בעלי העסקים עולה כי מסירת פרטי כרטיס האשראי לא בוצעה בנוכחותה של הנאשמת אלא היא העבירה את השיחה למאיר, שמסר לבעלי העסקים את הפרטים הרלוונטיים לביצוע העסקה. כמו כן, בעלי העסקים העידו כי הנאשמת הייתה מוכרת להם וכי היו מצויים בידיהם כל פרטיה ולא היה להם כל קושי לאתרה. בנוסף, אחת מבעלי העסקים חיזקה את עדות הנאשמת לפיה, הנאשמת ביוזמתה פנתה אליה לאחר שגילתה שרומתה ואמרה לה שיש בעיה עם העסקה שביצעה וכי היא תסדיר את חובה. כל העובדות הללו אינן מתיישבות עם ההנחה שהנאשמת הייתה מעוניינת להונות את אותם בעלי עסקים.
נוסף על כך, בית המשפט קבע כי המאשימה לא הניחה את התשתית הראייתית לצורך קביעה כי הנאשמת "עצמה עייניה". שכן, התביעה לא הצביעה על נקודת זמן בה הנאשמת חשדה ונמנעה מלברר את חשדה, והסבריה של הנאשמת בעניין זה לא הופרכו כלל ועיקר.
לאור האמור, ומאחר שלא הוכחה קיומה של מחשבה הפלילית הנדרשת בעבירות המיוחסת לנאשמת בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר, פסק בית המשפט כי יש לזכותה מכלל העבירות המיוחסות לה. (ת"פ 404229-10-17)
