כידוע, רשויות האכיפה, התביעה והמשפט אינן חפות משגיאות וטעויות. לא אחת, העבר מלמד כי הרשויות, תחת הלחץ הציבורי, ממהרות להביא את מי שלדעתם אשם בדין אך לעיתים, הדבר עולה במחיר חירותם של חפים מפשע שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. במקרים כאלו, את הנעשה לא ניתן להשיב, אך אדם שנעצר או נאסר ושהתברר לימים כי הדבר נעשה על לא עוול בכפו, יהיה זכאי לפיצוי מאוצר המדינה. במאמר הבא אנו נסביר באילו תנאים ינתנו פיצויים בגין מעצר או מאסר שווא, בגין אילו נזקים ואיך נמדדת שלילת חירותו של אדם בכסף.
סעיף 80 לחוק העונשין – פיצוי לאחר זיכוי או בשל אישום שבוטל
סעיף 80 לחוק העונשין קובע: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל… בסכום שייראה לבית המשפט." כעולה מן החוק, הסעיף מעמיד אחד משני תנאים לקבלת הפיצוי – או שהנאשם זוכה בדין או כאשר האישום נגדו בוטל – וכן, מעמיד שתי עילות חלופיות אפשריות:
- לא היה בסיס לאשמה.
- קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצוי.
עילת לא היה בסיס לאשמה – בשנת 2009 בע"פ 1109/09 סאמי שאבלי נ' מדינת ישראל, בית המשפט העליון הכיר בזכאות לפיצוי למי שזוכה בדין מכוח סעיף 80. במקרה הנדון, התביעה והמשטרה התנהלו ללא דופי ותקופת המעצר וההליך המשפטי היו קצרים. בפסק הדין, בית המשפט העליון קבע כי השימוש בעילת "לא היה בסיס לאשמה" ייעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ההעמדה לדין הייתה משוללת כל יסוד ובידי התביעה לא עלה להוכיח פרטים מרכזיים בכתב האישום ועד כדי כך, שהזיכוי היה צפוי מראש.
עילת קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הפיצוי – עילת סל הכוללת בתוכה מנעד רחב של שיקולים וביניהם:
- עצם קיומו של ההליך המשפטי – האם התביעה פעלה מתוך כוונת זדון או בחוסר סבירות וכאשר לא היה כל אינטרס ציבורי בהעמדה לדין? האם לנאשם נגרם עיוות דין בשל משך ההליכים? וכד'.
- אופיו של הזיכוי – טיבו והטעמים שהובילו אליו, האם מדובר בזיכוי מחמת הספק או בזיכוי מחוסר אשמה?
- נסיבותיו האישיות של הנאשם – האם בריאותו או מצבו הכלכלי נפגעו? יושרתו או המוניטין שלו?
יודגש כי בתי המשפט ייחדו את מתן הפיצוי רק במקרים בהם הוכח קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין ההליך המשפטי. כלומר, הנאשם צריך להוכיח כי הנזק בגינו הוא מבקש את הפיצוי מאוצר המדינה נגרם לו בעקבות הגשת כתב האישום וניהול ההליכים נגדו שאם לא כן, הוא לא יהיה זכאי לפיצוי.
בע"פ שאבלי שאוזכר לעיל, אופיו של הזיכוי הוביל להכרעה כי המערער זכאי לפיצויים. נקבע כי הזיכוי של המערער היה זיכוי מוחלט וכי יש לתת לכך משקל רב. על אף שימי המעצר וההליך הפלילי היו קצרים, אין להקל בכך ראש. למערער נגרם נזק בגין הישיבה במעצר ולכן, הוא זכאי לפיצוי בגין הוצאות הגנתו וימי מעצרו.
במקרה אחר, ת"פ 4138/05 נתנאל אלבז נ' מדינת ישראל, הוגשה בקשה לפיצוי על פי סעיף 80 לאחר זיכוי של שני נאשמים בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לאחר שלא הוכחה אשמתם. בית המשפט דחה את הטענה כי לא היה מקום להגשת כתב האישום מלכתחילה וקבע כי בשלב ההוכחות, משנתגלה כי עדות המתלוננת אינה הגיונית ולא מתיישבת עם שאר העדויות – המדינה הייתה צריכה לחזור בה מכתב האישום. נפסק כי הפיצוי יהיה חלקי בלבד שכן, הזכאות לפיצוי התגבשה רק בשלב מאוחר של הדיון.
אחד מהמקרים המפורסמים בארץ בהם נפסק פיצוי משמעותי כאמור, היה במסגרת תיק הרצח של רחל הלר – פרשת עמוס ברנס. עמוס ברנס הורשע ברצח החיילת רחל הלר ונידון למאסר עולם. הוא שוחרר אחרי 8 וחצי שנים, לאחר הנשיא קצב את עונשו, אך הוא לא הסתפק בכך – הוא המשיך להילחם על חפותו וביקש קיום של משפט חוזר לשם הקביעה כי מדובר בהרשעת שווא. בשנת 2002 נקבע משפט חוזר בעניינו, אך בשל החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום חוזר, לא נשמעו ראיות לגופו של עניין וברנס זוכה בזיכוי אילם. בשנת 2010, ברנס תבע פיצויים מהמדינה ובית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לו פיצויים על סך 5 מיליון שקלים בגין מאסר שווא. כשנה לאחר מכן, הוא נפטר.
סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי – פיצוי בגין אי הגשת כתב אישום
סעיף 38 לחוק המעצרים נחקק לאורו של סעיף 80 לחוק העונשין שאוזכר לעיל. בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, כתב כבוד השופט חשין: "הוראת-חוק זו נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין ומתחילתה, נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80…"
סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט. כלומר, הסעיף קובע תנאי למתן הפיצוי – האדם נעצר בלא שהוגש נגדו כתב אישום ושתי עילות חלופיות אפשריות:
- כאשר לא היה יסוד למעצר.
- כאשר היו נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם.
או אז, בית המשפט יהיה רשאי לצוות על אוצר המדינה לשלם פיצוי כספי לאדם ששהה במעצר.
- לא היה יסוד למעצר – בע"פ 2116/20 מדינת ישראל נ' חג'אזי, בע"פ דבש שאוזכר לעיל וכן בפסקי דין אחרים, נקבע כי עילה זו נבחנת במבחן אובייקטיבי במסגרתו, בית המשפט יעריך את שיקול דעתו של הגורם שביצע את המעצר והמידע שעמד בפניו באותה נקודת זמן ספציפית (להבדיל מהחומר שהועמד לנגד עיניו של בית המשפט במסגרת הבקשה להארכת מעצר), כשכל מקרה ייבחן לגופו של עניין ובהתחשב בנסיבות הפרטניות שלו.
עילת התביעה תקום לחשוד בהעדר קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה או בהעדר עילת מעצר, כאשר אלו ייבחנו לאור האמור בסעיפים 13 ו-23 לחוק המעצרים.
עוד נקבע בפסיקה, כי חוסר הסבירות שבפעולת הקצין הממונה על המעצר או מי שהביא את החשוד למעצר, צריך להיות משמעותי. זאת, על מנת שלא להרפות ידיהם של רשויות האכיפה מלבצע את עבודת החקירה.
- נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי אדם – מדובר בסעיף סל המבוסס ברובו על שיקולי צדק. הסעיף מאפשר לבית המשפט שיקול דעת רחב הכולל מנעד מגוון של שיקולים שבעטיים, יקבע פיצוי וביניהם: אופן התנהלות החקירה, ניהול ההליך בבית המשפט וכד'.
גם אופן סיום מעצרו של החשוד ושחרורו הוא שיקול. בית המשפט ייבחן האם החשוד שוחרר כבר בתחנת המשטרה וכן את משך המעצר ואם יש בהם כדי לפגוע בתחושת הצדק. נקבע בעבר בבתי המשפט כי בבחינת שיקול זה, יש ליישם את מבחן השכל הישר.
בפס"ד בש"ע 170-07-17 לנקרי נ' מדינת ישראל, על אף קיומו של חשד סביר וקיומה של עילת מעצר נגד החשוד נקבע, כי המשטרה סיקלה את שחרורו של החשוד לאחר שהתנתה אותו בחתימת ערבות צד ג', אך לא אפשרה לחשוד לאתר ערב שיחתום עבורו. נקבע כי בכך, מעצרו של החשוד הפך למיותר וריק מתוכן. בפסק הדין נכתב: " תפקיד המשטרה אינו מתמצה רק בקידום החקירה ומעצר חשודים אלא עליה לדאוג לזכויות הפרט באופן הרחב. השארתו של המבקש במעצר שעה שהוחלט לשחרורו בתנאים והעדר כל פעולה לקידום החלטה, זו אינו עומד עם מילוי חובתה".
בע"פ דבש שאוזכר לעיל, נקבע הלכה למעשה כי רשימת השיקולים בגין עילת זו, אינה סגורה ואינה מחייבת.
ככל שחקירת אדם, מעצרו והשארתו במעצר היא תוצאה עגומה של מחדלי משטרה וכי מלכתחילה, מעצרו היה משולל כל יסוד, יש טעם בהגשת בקשות לפיצויים בגין מעצר שווא. כפי שנכתב בבש"פ 3979/98 מדינת ישראל נ' נג'ח על ידי כבוד השופט מצא: "ניתן לכתוב תילי תילים על חשיבותה של הזכות לחירות, על מעמדה החוקתי, אולם אם בפועל נאפשר למשטרה להחזיק אנשים תוך שלילת חירותם ובניגוד להוראות החוק, מילים אלו יוותרו אך על הנייר".
מה הפיצוי המתבקש?
ככל שנקבע כי יש מקום לקבלת פיצוי, כספי הפיצוי יועברו לזכאי להם בגין שני ראשי נזק:
- החזר הוצאות הגנה ששילם המבקש לעורכי דינו – פיצוי בגין ראש נזק זה, כפי שראינו בת"פ 4138/05 נתנאל אלבז נ' מדינת ישראל שאוזכר לעיל, לא יפסק בהכרח במלואו. בפסק דין זה, הנאשם הוציא בפועל 178,189 ₪ שכר טרחה לעורכי הדין, אך מאחר ונקבע כי הזכאות לפיצוי התגבשה רק בשלב מאוחר של הדיון, נפסק לנאשם פיצוי בסך של 8537.5 ₪ בלבד (לאחר שבית המשפט ערך חישוב מדויק).
- פיצוי בגין הימים או החודשים שבהם שהה המבקש במעצר או במאסר שלא כדין – פיצוי בגין ראש נזק זה מעוגן בסעיף 8(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) הקובע כי: "סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לעניין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה…"
סוף דבר
כפי שציינו, רשויות האכיפה והתביעה אינן חפות מטעויות. גם גופים אלו, עלולים לבצע בשגגה מעצרים ומאסרים שלא כדין ושלא בצדק. שהייה במעצר או במאסר עלולה לגרור אחריה הפסדים והוצאות מרובות שהנפגע נאלץ להוציא מכיסו האישי. על כן, ישנה חשיבות רבה בקבלת ייעוץ וייצוג של עורך דין פלילי מקצועי, מנוסה ומיומן בתחום, על מנת שזה יפעל להשבת ההוצאות וההפסדים שנגרמו לכם כתוצאה ממעצר או ממאסר שווא.
אנא, אל תהססו לפנות לייעוץ אצל עורך דין פלילי בכל עת.
