עבירות בנשק קר – שימוש בנשק קר

עבירות בנשק קר נחשבות לעבירות פליליות שכיחות ונפוצות במדינת ישראל. בתי המשפט וגורמי האכיפה נאלצים להתמודד עם סוגיה זו כל העת ולכן, עבירות בנשק קר מקבלות יחס ייעודי מבחינת ענישה ומבחינת החוק. במאמר הבא אנו נבחן מהי ההגדרה של "נשק קר", יחס בתי המשפט וגורמי אכיפת החוק לעבירות אלו וכיצד ניתן להתמודד עמן.

ההגדרה של "נשק קר" בחוק ובפסיקה?

למעשה, כמעט כל חפץ או אביזר יכול לשמש כנשק קר וכאמצעי לפגיעה או פציעה פיזית או נפשית של אדם אחר. לכן, חוק העונשין אינו מגדיר באופן חד משמעי מהו "נשק קר" אלא הוא בוחן לגופו של עניין את סוג החפץ, הרקע הפלילי של המחזיק בו וכוונת השימוש בו.

סעיף 497 הוא הסעיף היחיד בחוק העונשין המתייחס לשימוש בנשק קר וקובע: "העושה, או מחזיק ביודעין, חומר נפץ, או מכונה, מכשיר או כל דבר שהם מסוכנים או מזיקים, בכוונה לעשות בהם פשע או עוון או כדי לאפשר לאחר שיעשה בהם פשע או עוון, דינו – מאסר שלוש שנים". לשון הסעיף מוביל למסקנה, כי המחוקק נמנע מלהגדיר במדויק מהו נשק קר. נשק קר לא יוגדר ככזה רק כי ניתן לפגוע באמצעותו באדם אחר, אלא כל מקרה ייבחן לגופו, כמו גם כוונת המחזיק בו ופוטנציאל הפגיעה של החפץ – על אחת כמה וכמה, במקרים בהם אותו החפץ לא נועד באופן מובהק לשמש כנשק קר.

בע"פ 371/08 מ"י נ' דסטה אשר נדון בבית המשפט העליון, כבוד השופטת פרוקצ'יה קבעה מבחן עזר שעל-פיו יהיה ניתן לקבוע האם כלי או חפץ מסויים נופלים בהגדרה של "נשק קר", תוך מתן דגש על שני היבטים:

  1. בחינת השימוש שנעשה בכלי בפועל – האם למטרות אלימות או לשם גרימת נזק.
  2. פוטנציאל הפגיעה הקיים בכלי – ככל שפוטנציאל הפגיעה משימוש בכלי עולה, כך יהיה ראוי יותר לסווגו כנשק קר.

יחס המחוקק לעבירות נשק קר:

את יחסו של המחוקק לעבירות המבוצעות בנשק קר ניתן להסיק משני סעיפים נוספים אשר חוקקו, בהקשר הזה, בחוק העונשין: סעיף 185 לחוק קובע עונש מאסר של עד 7 שנים לאדם הסוחר, מייצר או מייבא סכין שלא נועדה לשמש במקצוע, במלאכה, בעסק, לצרכי בית או למטרה כשרה אחרת. עונש מאסר זהה נקבע גם לבעלי עסקים שמוכרים סכינים לקטינים, למעט סכינים לצורכי בית.

סוג הנשק והשפעתו על הענישה:

על אף ההגדרה המעורפלת והעמומה ל"נשק קר", סכינים ואגרופנים הם חפצים אשר באופן מובהק, נעשה בהם שימוש בזמן קטטות ולכן, החזקתם או השימוש בהם מחוץ לתחומי הבית, נדון בסעיף נפרד בחוק העונשין – סעיף 186, הקובע כי החזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה היא עבירה אסורה שהדין בגינה הוא עד 5 שנות מאסר. אולם לאיסור זה ישנו חריג – אם המחזיק בסכין או האגרופן יוכיח כי החזקתם הייתה כדין ולא למטרות אלימות, הדבר לא ייחשב כעבירה פלילית.

היפוך נטל ההוכחה לכוונה פלילית:

בעוד שבהחזקת סכין או אגרופן, על ההגנה להוכיח כי החזקתם נעשתה למטרה כשרה, כאשר מדובר בכלים אחרים (אלת בייסבול, שוקר חשמלי, שרשרת ברזל וכד'), לנאשם עומדת חזקת החפות. במקרים אלו, הנטל להוכיח מעבר לספק סביר כי החזקתם הייתה שלא כדין, נופל על כתפי התביעה שכן, כלים אלו יכולים לשמש גם למטרות אחרות כמו עבודה או ספורט והשימוש בהם הוא לא באופן מובהק, למטרות אלימות.

נדגיש, כי לנסיבות בו נתפס הכלי, יש השלכה ישירה על הוכחת הכוונה הפלילית שבהחזקתו – לפטיש שנתפס בנגרייה יש פחות משמעות פלילית מפטיש שנתפס ברכב או בתיק אישי.

האם טענת הגנה עצמית מתקבלת כסייג לעבירות נשק קר?

המציאות הישראלית והמצב הביטחוני השורר בארץ גורם לאזרחים רבים להצטייד בכלים למטרות הגנה עצמית.

הכלל הוא כי החזקה של כל כלי למטרת פגיעה באדם אחר – תיחשב כהחזקה שלא כדין. עם זאת, בתי המשפט ורשויות אכיפת החוק מסייגים כלים אשר נחשבים לאמצעי הגנה "קלאסיים" וביניהם: תרסיס גז מדמיע/גז פלפל ואף שוקר חשמלי שככלל, החזקתם מותרת.

יחד עם זאת, לנסיבות האירוע יש חשיבות רבה ולמשטרה יש שיקול דעת בהחלטה האם לעכב אדם לחקירה אם הוא עשה שימוש באמצעים אלו למטרות תקיפה. גם קיומו של מעצר קודם או רישום פלילי יכול להשפיע רבות על יחסו של השוטר למקרה ועל שיקול דעתו כיצד לפעול.

בפסק דין פח (ת"א) 1077/02 מ"י נ' סולימאן – הנאשמים הורשעו בעבירה של החזקת נשק שלא כדין לאחר שנקבע כי הם החזיקו בשוקר חשמלי ואקדחי גז מדמיע לצורך ביצוע סדרה של עבירות חמורות.

ככל שמדובר בהחזקה או נשיאה של סכין – הכלל הוא כי אסור לשאת סכין מחוץ לבית לשם הגנה עצמית. הסייג לכך הוא, כי הנאשם יוכיח שהיה נתון בפני סכנה מיידית ומוחשית וכי לא הייתה לו אפשרות אחרת מלבד השימוש בסכין. על מנת להדוף תקיפה המבוצעת כלפי אדם או זולתו, החוק מתיר שימוש בכל אמצעי, לרבות בסכין, בתנאי שהשימוש לא יהיה במידה מופרזת של כוח ובהתאם ל-6 תנאים מצטברים:

  1. ההתגוננות הייתה נדרשת באופן מיידי.
  2. לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת.
  3. חלה סכנה מוחשית.
  4. ארעה פגיעה בחירותו או גופו של אדם או זולתו.
  5. בנסיבות העניין, מעשה ההתגוננות היה סביר.
  6. הטוען להגנה עצמית לא נכנס לסיטואציה בהתנהגות פסולה שבמסגרתה צפה את הפגיעה בו (העדר קינטור).

בפס"ד תפ"ח 30542-08-12 מ"י נ' שיבלי – הנאשם הביא למותו של המנוח באמצעות סכין שנשא בכליו כיוון שהמנוח תקף אותו. נקבע כי החזקת הסכין נבעה לשם הגנה בלבד, לאחר שהנאשם הוזהר על ידי כוחות משטרה לגבי חשש לניסיון פגיעה בחייו. הנאשם הורשע בעבירת הריגה ולא בעבירת רצח.

כאמור, בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו של עניין ועורך בירור עמוק של כלל הנסיבות והעדויות, על מנת לקבוע האם נעשה שימוש בכלי מסויים לצורך הגנה עצמית או מתוך כוונה פלילית.

סוף דבר:

כפי שראינו לאורך המאמר, רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט רואים בחומרה רבה שימוש בנשק קר למטרות פליליות ומתייחסים בכובד ראש לכל אירוע בו אדם נתפס מחזיק בסכין או באגרופן. במקרים אלו, קיימת חשיבות לגרסא הראשונה שנמסרת בחקירה, שכן בכוחה להשליך על כל ההליך הפלילי הבא בעקבותיה. על כן, מומלץ להתייעץ עם עורך דין פלילי מקצועי ומנוסה בתחום בהקדם האפשרי.

אנא, אל תהססו לפנות לעורך דין פלילי בכל עת.

עקבו אחרינו בפייסבוק

פוסטים אחרונים באתר

עבירות בנשק קר – שימוש בנשק קר

עבירות בנשק קר נחשבות לעבירות פליליות שכיחות ונפוצות במדינת ישראל. בתי המשפט וגורמי האכיפה נאלצים להתמודד עם סוגיה זו כל העת ולכן, עבירות בנשק קר